top of page
Search
  • Writer's pictureAmos Shtibelman

אופנה בצד המלחמה

כשהתותחים רועמים המוזות שותקות אומר המשפט המפורסם. האומנם?

אולי דווקא יש כאלה שחווים וחוות פרץ של אנרגיה, יצירה שמתועלת לכוונות הטובות ולצרכים הנוכחיים. המציאות הנוכחית ומה שקרה ב7.10 עולה על כל דימיון. כעת, עברו שלושה שבועות מאז תחילת הלחימה והמדינה מלאה במפוניםות/פליטיםות מאיזור העוטף והצפון. אצלנו, בחבל אילות האכלוסיה הכפילה את עצמה כמעט... כל היישובים והקיבוצים התגייסו להכין דירות, לאפות עוגות, לבדר ילדים ועוד ועוד. במקביל, בכל קבוצות הפייסבוק והווטסאפ האפשריות כמות התרומות אינסופית. נדמה כי הא.נשים חיכו להפטר מהג'אנק שלהםן בבית והינה הגיעה ההזדמנות.

אני מבלה את השבועות האלו במחסן חירום של המועצה שלנו, כמות הבגדים אינסופית מחכה למיון. עבדתי קשה (יחד עם צוות מתנדביםות) לפרק ארגזים ולעשות סדר.


פתאום, השנים שעבדתי בתחום האופנה באו לידי ביטוי והצלחתי לסדר את המקום העצום הזה כמעט לבדי, להפריד מידות וסוגים, לכתוב פתקים רלוונטים ולכוון את הציבור למה שצריך...השתדלנו לקפל ולהניח את הכול כך שיהיה נגיש ונעים לקחת. כי א.נשים שאיבדו את הכול וחסרי תחושת ביטחון צריכיםות גם להרגיש שמכבדים אותםן ולא לנבור בערימות. יש כאלה שזו הפעם הראשונה עבורםן לקחת יד שניה. אלו שהגיעו לכאן רק אחרי שבועיים כי התביישו. מסתבר שהתפיסה שיד שניה זה משהו לא נעים ומלוכלך עדיין חייה.... עצוב.

בין התרומות היו בגדי מעצבים חדשים בשווי מאות שקלים וגם תחתונים משומשות (ומכובסות!). היה מעניין דווקא לעשות סטטיסטיקה. כי יש אינספור טישרטים לנשים וגברים אבל טייץ דווקא חסר. שפע רב של בגדי תינוקות אבל בגד ים לילדים אין. הכי מעניין היה למצוא נעלי עקב מוגזמות מידה 42... אולי של איזה דראג קווין :)



הרבה מחשבות סביב תרבות הצריכה, אלו שבאיםות ולוקחיםות מכל הבא ליד, אלו שבוחריםות בפינצטה ויבואו להחזיר אם לא מתאים. מה יהיה כשיחזרו לביתםן (במידה והוא עוד קיים...)? האם הבגדים המיותרים ישארו פה אצלנו? בחבל אילות לצערי אין פתרון לפסולת טקסטיל והכול ילך לפח הירוק כנראה.... אולי יקחו איתםן ובסוף יגיעו לפחים במקומות אחרים בארץ ובעולם?

אישית אני די בשוק מהכמויות ויש עוד אינספור קופסאות ושקיות שלא נפתחו. כבר אחרי שבוע ביקשנו להפסיק לקבל כי מה שיש כרגע יספיק להלביש גם את העזתיםות (הלוואי והיתה דרך להעביר גם לשם תכלס). בנוסף, אנחנו בין העונות כרגע, בשבוע שעבר פתחתי ארגז עם סוודרים שלא היה לו דורש.ת ובטח בעוד כמה שבועות (אם עדיין נשאר כאן...) ימצאו בגדי הים באיזו שקית.

בנוסף לבגדים יש אינספור נעליים, אותם אנחנו משתדלות לסדר לפי מידות, מצעים ושמיכות (חלקם חדשים לגמרי, באריזה), מפות שולחן ועוד ועוד. כל סוג של טקסטיל כמעט. במקביל, אני רואה באינסוף קבוצות פייסבוק ציבור שרק מחפשות לתרום עוד ועוד... אבל לאן?



מצד שני, ידוע ששופינג הוא מענה על צרכים רגשיים, אני מכירה פליטים/ות שפשוט עושות מסע לקניון וקונות מכל הבא ליד. צריך, לא צריך.... העיקר להתחדש ולהרגיש טוב יותר, מעט אסקפיזם שהעולם זקוק לו. קשה לשפוט אדם במצב כזה. מדמיינת מה זה לאבד את הפריטים האהובים, מה זה לברוח מהבית עם טישרט וכפכפים. לאבד את הג'קט שנשאר מהסבתא או את הנעליים שחברה שכבר אינה בין החיים השאילה לסופ"ש.... מדמיינת מקרים אישיים רגשיים שקשורים לזהות לבישה, למקום פיזי ורגשי.

כולי תקווה שהמצב ירגע איכשהו ושלכולנו יהיה בית. כולי תקווה שנצרוך באופן מדוייק, גם ברגעי משבר. כולי תקווה שנמציא את עצמנו מחדש עם או בלי קשר לפרטים האהובים עלינו. בינתיים, אנחנו פה במחסן.

32 views0 comments

Comments


bottom of page