מייד אין אתיופיה, המירוץ לתחתית

Hawassa Industrial Park:

תזכרו את השם, זה פארק תעשייתי לחברות אופנה וטקסטיל 140 ק״מ מאדיס אבבה באתיופיה. 25,000 איש מועסקים בפארק והממשלה מקווה להגיע ל 60,000 עובדים בשנים הקרובות. אחרי עבודה של שנים הכלכלה המקומית מתחילה לזוז והמדינה סומנה כיעד החם הבא בייצור אופנה כבר לפני כמה שנים בעיקר בגלל השכר הנמוך והקירבה לאירופה - משלוחים מהירים בהרבה ממשלוחים מאסיה, או זאת התאוריה .לפחות

לממשלה יש תוכניות גרנדיוזיות, מ 5 פארקים תעשייתיים כמו זה ל 30 ומייצוא של $145 מיליון ל 30$ מיליארד (זה לא מספר רנדומאלי זה המספר של בנגלדש). איך מגיעים לשם? כסף זר, ומי משקיע? סינים, קוריאנים ודרום מזרח אסייתים. לשם השוואה המדינה מייצאת יותר פרחים מבגדים (50% יותר בשווי סחורה) ואפילו ייצוא כמו קפה שמפורסם בכל העולם לא מגיע למיליארד וסך הכלכלה מגיע ל 81 מיליארד$.

העיניים פונות לסין וכולם תוהים איך נהפכים לסין שהמשכורות השנתיות מגיעות עד ל 10,000$ בכמה מחוזות (לשם השוואה בארהב הממוצע בתעשייה הוא 17-19,000$ ללא התנאים הסוציאלים והמגורים המוצעים במפעלים בסין ובעלות מחייה גבוהה בהרבה). 

 

אבל יש 2 הבדלים עיקריים עם סין

  1. הכסף בסין היה זול בהתחלה - הממשלה הזרימה כמויות כסף עצומות לתת נקודת פתיחה לתעשייה, תהליך שהתחיל בשנות ה 70 המאוחרות ותפס תאוצה בשנות ה 90 עם הרפורמות הכלכליות של דנג שאופינג. ובעצם למדינה לקח 30 שנה להגיע למשכורות מחייה במקביל להצלחה כלכלית.

  2. טקסטיל - בנגלדש תקועה בהרבה מובנים כי אין לה תעשיית טקסטיל עניפה ועיקר התעשייה עדיין סביב כותנה והרבה חומרי גלם מיובאים מסין ומהודו. וויטנאם הולכת לעקוף את בנגלדש בגלל שהיא מפתחת מעגלים שלמים של שרשרת הייצור בתוך המדינה וזאת בדיוק הסיבה שמזרח אירופה (בין היתר) לא מימשה את הפוטנציאל וכמות העובדים במפעלי תפירה בקריסה מתמדת בעשור האחרון.

אז מה קורה בפועל במפעלים החדשים באתיופיה - העובדים צעירים, לרוב עזבו את הכפר, עזבו הורים שמתקשים להתפרנס מחקלאות קטנה וחולמים על עתיד טוב יותר. במציאות הם פוגשים סביבת עבודה שזרה להם, עם הנהלה אסייתית (לרוב) שבעלת מנטליות שונה ועם משכורות רעב. משכורות הבסיס בסביבות ה 26$ ומגיעות עד 42$ במפעלים מסויימים אבל לרוב לא חוצות את ה 50$. במדינה אין שכר מינימום ועם אבטלה של 19% המדינה מפחדת לשנות את המצב. מהגרי העבודה הסינים בסין, או הבנגולים בבנגלדש פוגשים הנהלות קשוחות ולפעמים (לא תמיד) עוינות אבל כאלו שמבינות את הצרכים שלהם ואת המנהגים ודרך החשיבה, המצב כאן שונה מאד. וזאת הבעיה הגדולה היום - עובדים מחזיקים מעמד מעט זמן ובדרך כלל כל 12 חודשים המפעלים מחליפים את כלל העובדים. כלומר מעט זמן אחרי שהוכשרו (הכשרה היא לפחות שבועיים) הם עוזבים - בגלל התנאים, בגלל השכר ובגלל שזה לא השדרוג לחיים שלהם הם ציפו.

כבר שנים

 

לנס האתיופי, וההסכמים האזוריים שאמורים בהמשך לא רק להקל על המצב הבטחוני אלא לפשט הובלת סחורות פנימה ומחוץ למדינה שחייבת לעבור למעלה מ 700 קילומטר מהמפעלים לנמל בדג׳יבוטי, אם זה לייצוא ואם זה לחומרי הגלם שהם תלויים בהם. איגוד הכותנה האפריקאי (בעצם יש מספר ארגוני גג שאחד יושב בגרמניה) מנסה לקדם כותנה מקומית ובעיקר דרך BCI Better Cotton Initiative, ממש כמו איגוד הכותנה בארץ, אבל המגדלים באתיופיה נוטשים את הכותנה לטובת גידולים רווחים יותר כמו קני סוכר ושומשום.

הדוגמא שעל השפתיים של כולם היא של Ayka Adis, חברה טורקית שהשקיעה (ככל הנראה) 140$ מליון בהקמת קומפלקס של מפעלים. המהלך לא עבד והממשלה המקומית השתלטה בסופו של דבר על המפעל. אבל זאת רק ההתחלה של ההשקעות הנדרשות במדינה, תשאלו את הסינים שהשקיעו 3.2$ מיליארד בלבד על כביש מהיר לנמל בדג׳יבוטי, מי כמוהם מבין ומתפרנס מבניית תשתיות. כמובן שצריך לציין גם את ההצלחה העצומה של הכלכלה המקומית שהורידה את אחוז התושבים שמתחת לקו העוני מ 44% ל 23% ב 15 שנים האחרונות, ושומרת על גידול של הכלכלה של 10% בשנה (אבל זה אומר שיש אינפלציה).

ומה לגבי המותגים? אז חברות כמו H&M מבטיחות שנים שכר מחייה אבל המירוץ לתחתית מחייב והם מזהים הזדמנויות פז כמו שבאתיופיה. שכר מחייה באתיופיה מוערך ב 175$ בחודש, מעט מתחת לקמבודיה ובנגלדש אבל השכר בפועל נע בין 26$ ל 42$, בבנגלדש השכר מינימום הוא 95$ ובקמבודיה 182$. השכר של העובדים בקומפלקס דומה לזה שהרבה עובדי מדינה מקבלים (טרום שוחד שעדיין קיים במדינה) אבל בבירור לא מספק. וההקבלה לשכר עובדי מדינה היא לא רנדומאלית, השכר הוצמד לזה של עובדי מדינה שברובם מרוויחים פחות מ 35$ לחודש.

 

 

ומה עם המותגים? PVH האמריקאיים, אחד התאגידים המתקדמים מבחינה אתית וסביבתית (בעלי מותגים כמו טומי הילפיגר וקלווין קליין) זכו ב 2018 לפרס מטעם מחלקת המדינה האמריקאית על פועלם במתחם. שכר מחייה? לא תנאי הכרחי לפרסים. את הפארק בנו הסינים לפני 4 שנים בהשקעה ראשונית של 250$ מליון אבל הבעיה למותגים היא פריון נמוך במפעלים. פריון שנע בין 15-75%. העובדים ממורמרים (disillusioned) ושביתות נרשמות תדיר כמחאה על השכר. פריון מתחת ל 35% משמעותו חוסר כדאיות כלכלית, העלאת משכורות חייב להיות נקודת ההתחלה לפתרון הבעיות. מקומות ייצור חדשים כמו מיאנמר (לא מדוייק לקרוא למיאנמר מקור חדש, יותר כמו מתחדש) שהשיח על על שכר מינימום הורעל שם על ידי גורמים זרים עדיין משלם קרוב ל 100$ ובקניה שהתשתית ייצור יותר מתקדמת אבל עם ממשלה שפחות רדפה אחרי המותגים משלמים מעל ל 200$ לחודש.

בסין נהוג שהמפעל מספק מגורים וארוחות כחלק מתנאי ההעסקה, אבל כשמעסיקים זרים קל לשכוח את הסטנדרטים במדינה ויש נטייה יותר גבוהה לניצול (לא חסרות לנו דוגמאות בארץ). מגורים משותפים עולים 14-17$ לחודש ועלויות המזון והתחבורה עולות בהתמדה. לרוב מדובר במהגרי עבודה שמגיעים מכפרים מרוחקים ובלי רשת תמיכה מקומית. טעות נוספת היא חוסר מינוי הנהלה מקומית (דבר שלוקח הרבה זמן וכסף לבנות) וניהול דרך מתורגמנים לרוב לא עובד.

ומה עם איגודי העובדים? ההסתדרות המקומית מפעילה לחץ על המדינה על הקלת זכויות ההתאגדות כדי שיגדילו את מספר העובדים המאוגדים במדינה מחצי מליון ל 2 מליון איש.

 

אז מה העתיד?

אין ספק שיש מקום לצפות שאתיופיה תמצא את המקום שלה במפת הספקים העולמית. הממשלה חייבת להנהיג שכר מינימום והתעשייה חייבת להפסיק לחשוב שיש מקומות קסם ולהסתכל על עלויות מחייה, ייקח שנים לבנות לוגיסטיקה מתאימה ולהעלות את פריון העבודה עד אז אנחנו הצרכנים נדרוש שכר מחייה באשר מדינת הייצור, בסופו של דבר המדינה היא פחות הנושא מה שחשוב אלו התנאים שבהם נעשו הבגדים שלנו.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

כנס אופנה בת קיימא 2018 בקופנהגן - רשמים וחוויות מהכנס- חלק 5 ואחרון

July 23, 2018

1/5
Please reload

Recent Posts