סנדלים. אותו פריט שאין קיץ בלעדיו. תכלס, כמה זוגות יש לך? מה בכלל אנחנו יודעות על פריט הלבוש (הנעלה) הזה? מתי נעלו בארץ סנדלים, מי המציא אותם ואיפה יוצרו? האם הסנדלים המקומיים שלנו משקפים אופנה מקומית והאם יש בכלל דבר כזה, סגנון ישראלי?
כדי לענות על שאלות אלה, הלכתי לאחרונה לשני מפגשים מרתקים במוזאון ארץ ישראל בתל אביב. שם התקיימה תערוכה שאצרה פרופ' תמר אלאור "בעקבות הסנדל התנ"כי" בנוסף לסיור מודרך שהשתתפתי בו ב26.7.2018 ושבוע לאחר מכן התקיים פאנל מרתק בנושא.
גילוי נאות - אני מעריצה ותיקה של אלאור, המאמר שלה "The soul of the biblical sandal" הביא אותי (באופן עקיף) להרשם ללימודי תואר שני. לכן, שמחתי לפגוש פנים מול פנים את האנתרופולוגית המרשימה הזאת שחוקרת את הפריט היומיומי ביותר. הפריט כל כך יומיומי שהסנדל הקדום ביותר בישראל התגלה בזמן חפירות ארכיאולוגיות במדבר יהודה באמצע שנות ה-60.
בזמנו הוא נחשב הסנדל ה"תנ"כי" הקדום ביותר. אבל מה זה באמת אומר - "תנ"כי"? חזותית אין קשר בין הסנדל שנמצא בחפירות לבין מה שהיום אנחנו קוראות לו "סנדל תנ"כי". בתקופות הקדומות את הסנדלים נעלו עם רצועות לאורך ואילו הסנדל המוכר לנו בתור "תנ"כי" הוא עם רצועות לרוחב. למעשה, הסנדל עם הרצעות לרוחב הוא התפתחות של "סנדל ישו" הגרמני שזה מה שחשבו שם שנעלו בישראל בתקופת ישו.
התערוכה למעשה מחלוקת לשלוש מחלקות לפי המותגים הבאים: "נוחות" המייצגת על ידי חברת טבע נאות (לשעבר שדה מרדכי), "פשטות" המייצגת על ידי חברת נמרוד שהיו הראשונים לפתח סנדלים פשוטים ע"י חיבור למודל הקדום ולמסורת מקומית ו"תנועה" המיוצגת על ידי חברת שורש הנלבשת כיום ע"י מרבית הישראלים.
בכל אחד מהאגפים ישנם דגמים חדשים יותר וישנים יותר, פוסטרים, פרסומות וקטלוגים. ממש היסטוריה ותרבות ישראלית המועברת דרך ההסנדלים.
הידעת? עד שנות ה-50 לא היה ייצור של נעליים באופן מתועש בישראל. הנעליים שיוצרו היו בעיקר בבתי מלאכה קטנים בקיבוצים. מהקיבוצים התחיל להתפתח גם ייצור הסנדלים שבהמשך הניע תעשייה שלמה. שמעת על נעלי המגפר למשל?
שבוע לאחר הסיור, ב-31.7.2018 התקיים פאנל בנושא: הישרדות, כוחו של סגנון מקומי. הפאנל התקיים בהנחיית יובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו ובהשתתפות גיל פנטו, אספן ומשמר נוסטלגיה ישראלית, מעצבת האופנה דורין פרנקפורט ופרופ׳ תמר אלאור כמובן. הפאנל היה מרתק, פרופ' אלאור דיברה בהומור עצמי על כך שאנתרופולוגים עוסקים בחקר הטריוויאלי, שנתפס לכאורה כפחות חשוב מלהציל את העולם או לגלות תרופה חדשה. טוב, זה לא חדש לי שבקרב האקדמיה נוטים לא פעם לזלזל במדעי הרוח.
בכל מקרה, בפאנל דובר על ההבדל בין עיצוב בסגנון ישראלי לבין עיצוב שעוצב בישראל. כלומר, החפץ משמש כמורה דרך בהבדלים בין מקומיות פיזית לבין הון סימבולי, ככה להבנתי. הישראליות היא דרך חיים של השרדות במשך דורות ולכן החפצים מבטאים זאת.
באמת שנוצר מצב שבישראל התרחשו הרבה שינויים בטווח זמן קצר וחילופי הסגנונות הושפעו מכך. ובכל זאת, יש משהו שחוזר על עצמו, ששרד בסגנון הישראלי. קווי האופי של הסגנון הושפע מהגירה המונית, כור היתוך, רב תרבותיות שיצרו שפה אחידה וגם סגנון נגד. אומנם, הסוציאולוגיה חשדנית לנוסטלגיה שמביאה איתה אהבה יתרה לחפצים והתרפקות על העבר. חלק מהחפצים הם - evocative objects שמעוררים בנו, תחושות, זכרונות וגעגוע. לכן קשה להסביר מדוע חפץ מסויים שורד את מבחן הזמן וחפץ אחר לא. אפשר לראות למשל פרסומים ישנים של סנדלים וחברות נעליים. שימו לב כמה כבוד היה למקצוע הסנדלרות, כמה רצון לתקן ולא לזרוק וכמה חשיבות למוצר איכותי בעל משך חיים ארוך. בטרם תרבות הצריכה נחתה על ישראל כמובן.
דורין סיפרה על אחת הקולקציות הראשונות שלה, מ-1983 שהיתה ממוחדשת (!) כולה ממגבות מטבח וחיתולים. דבר שהיה רדיקלי וחדשני בזמנו. לטענה גם כיום דווקא יש סגנון ישראלי חמקמק. יש איזשהו נינוחות, תחושת קלילות מעורבת בזלזול. הסגנון הישראלי מתנגד לבורגנות המחוייטת והמדוייקת, לסגנון ההגמוני. גם כשמתלבשים יפה ומתהדרים יש תחושה של "חפיפניקיות" ורישול עדין. פה חסר כפתור, שם מציץ חוט, כאן הנעליים לא מבריקות. כנראה שבאמת לא מתאים להיות לבושים מחוייטים ומסודרים מידי לעם שעדיין נמצא בתודעה של ייבוש ביצות. אולי גם אין בזה צורך.
בעיני, אותו רישול מחושב הוא לגמרי חלק מהאג'נדה הישראלית. תרבות שבה אין חשיבה קדימה של ממש (אלא רק עד סוף הקדנציה הפוליטית) ולבוש מסוגנן שנים נחשב מותרות ויהירות מתוך אידאולוגיה קיבוצית. מבחינתי הסגנון הישראלי שם את הנוחות מעל הכול. אין לנו בזכרון הקולקטיבי היסטוריה של מחוכים כמו באירופה או קשירת רגליים במו בסין העתיקה. הנוחות והפרקטיקה בחיי היומיום הם החשובים ואם זה נראה נחמד על הדרך, למה לא. אגב, כמובן שלא התאפקתי והלכתי לראות את החנות החדשה של נמרוד באותו מקום בדיוק בדיזנגוף. הכול נראה מסודר ויפה, אבל אני יודעת שמוכרים שם בעיקר סחורה סינית זולה כי צריך גם להתפרנס. עצוב.
מעניין יהיה לראות את התפתחות הסגנון המקומי לאורך זמן, מה ימצאו האנתרופולוגים בעוד כמה מאות שנים? האם כפכפי קרוקס? הוואינאס? או בכלל ד"ר מרטינז? מה שבטוח, שאלו לא יהיו נעליים תוצרת ישראל….